fbpx
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
michal

מיכל בראון זקן

בימי שלישי אני בלימודים. בגינה יש נדנדה ועל גג הנדנדה גר לו חתול ג'ינג'י. ביום הראשון שהבחנתי בו הרגשתי את הגוף שלי קופא, זו תחושה מוכרת עוד מילדות.

יש לי סיפור עם חתולים. אני רואה אותם ועוברת לצד השני של המדרכה נמנעת מלקחת את תפקיד זריקת הזבל בבית ושלא נדבר שמעדיפה חברים ללא חתולי בית. פשוט כי לא נושמת! ולא אני לא אלרגית. ככה אני חייה לי בשלום עם הבריחה מהחתול הבא שאפגוש. הילדים שלי לעומתי אוהבים חתולים ואפילו היו שמחים לאמץ אחד (לא יקרה!!!).

לפני חודש גיל פרסם פוסט על סשן העוסק בפחדים. ואני? תמיד מוכנה להשתתף בניסוי. לראשונה סיפורי החתולים שלי לא עניינו אף אחד. גם לא הפרשנויות שלי ובטוח לא הניתוחים של מאיפה זה בא ולמה.

נפגשנו לסשן קצר וגיל הדריך אותי מה לדמיין. N.l.p זה אשכרה תכנות המח. אנחנו שולטים בפחדים, ברצונות ובמציאות שלנו, יכולים לשנות את הלא אוהב לאוהב ולהפוך את חיינו לחיוניים יותר.

אני לא אשקר היה לי לא פשוט לדמיין אותי וחתול באותה תמונה. כשיצאתי מהחדר לא פגשתי עוד חתולים הם נעלמו! סיימו את תפקידם. יופי.. איך אוכיח עכשיו שלא בזבזתי ת'זמן?

ככל שהזמן עבר חתולים החלו להופיע. הגוף שלי לא קפא, אבל גם לא ניגשתי או ניסיתי להתקרב. ביום שלישי האחרון משהו אחר קרה..

יצאתי לגינה עם כוס תה קינמון בבוקר חורפי להפסקה בלימודים. על גג הנדנדה ישב החתול הג'ינג'י, הסתכלתי עליו והוא עלי והצלחתי להוציא מהפה – "הו שלום חתול"

זו מבחינתי ההוכחה שמשהו קרה. אני אשכרה דיברתי עם חתול. לא החלפתי צבעים וגם לא קפאתי במקום!
מאז אני וחתולים סבבה… עדיין אין ליטופים אבל גם לא נרשמה הזעת יתר או בריחה לצד השני של הרחוב.

פשוט הזייה, איזה כייף!

שתף חבר

פייסבוק
וואטסאפ
Email

תגובות

פוסטים נבחרים

פוסטים נבחרים

שתף חבר

כשמחכים לרגע המושלם
 רק  הגיל משתנה