אם התחושה של בדידות שמתגנבת לעיתים ללב לקראת שבת או חג מוכרת לכם או למישהו שאתם מכירים, אולי תשמחו לגלות שאתם לא לבד.
אני רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית שלי שקשורה לשעון קוקייה ישן ולשנה הטובה בחיי.

ראשית ולמען אלה שנולדו עשור אחרי אני אסביר מה זה שעון קוקייה. תחשבו על שעון מעורר, תחשבו על ציפור קוקייה, ועכשיו תחשבו עליהם ביחד. מה קיבלתם? בדיוק, ציפור שמודעת לשעה. ולא רק שהיא מודעת, בכל שעה עגולה היא גם יוצאת , משמיעה קוקו וחוזרת פנימה עד לשעה הבאה.

כילד המחשבה על ציפור עם מודעות העבירה בי צמרמורת בכל הגוף אבל אנחנו מדברים על בדידות בחג, את הטראומות נשאיר לפוסט אחר. בכל אופן בערב החג קול הקוקייה נבלע ברעש הרב שעלה מעשרות האנשים שהסבו לשולחן של סבי וסבתי בדירת שני החדרים הצנועה להפליא שברחוב רוקח 2 בראשון לציון.

כילד ניסיתי למצוא את מקומי בתוך ההמולה. מוודא שאמא רואה איפה אני יושב, מחייך לשמע הבדיחות של הגדולים ומקשיב לאבא וסבתא בעודם מנהלים שיחה קולחת במטבח..

-'למי מחכים תתחילו עם הברכות'
-'איזה חכות? כולם פה ואת מדברת על חכות?'
-'מה?'
-'מה מה?'
-'הברכות'
-'אתה צוחק עלי שאני זקנה?'

עשרות שנים חלפו ומבט אחד בשולחן החג שולח אותי לאותם זכרונות וחיוך מהול בדמעה עולה על פניי. אם יש חיים בעולם הבא אני מקווה שיש שם מכשירי שמיעה אחרת אני מרחם על המלאך שראיין אותם בכניסה.

השולחן ערוך, האורחים לבושים לבן, ואני אי שם במחשבות, בודד, ורק קול מתוק שקורא לי אבא מחזיר אותי לשולחן.

כמטפל למדתי שבדידות היא תחושה ולא מצב משפחתי או חברתי. אפשר להיות בחדר מלא באנשים ולהרגיש בודד ואפשר להיות לבד ולהרגיש שייכות ואהבה. קצת כמו הקוקייה בשעון הישן. אנחנו כן מודעים לרגש שהמחשבות שלנו יוצרות, אבל רק אחת לשעה, ובשאר הזמן כשאין מודעות? אנחנו קצת קוקו 🙂

מחשבות יוצרות רגש, איזה תובנה! נכון שיש תובנות שמשפיעות יותר ויש תובנות שמשפיעות פחות אבל התובנה הזאת שינתה לי את המחשבות, והמחשבות שינו לי את הרגש. וזה הקטע עם רגש, הוא מכניס אנרגיה אחרת למה שאנחנו עושים.

לדבר אל קהל או לגשת לבחורה עם היסוס וחשש, שונה לגמרי מלעשות את בדיוק אותו הדבר עם בטחון ואהבה, נכון?

אני לא יודע אם עשיתי דברים אחרת השנה, אבל הרגש היה שונה והתוצאות היו שונות, וזאת באמת הייתה אחת השנים הטובות בחיי. אז הנה משהו שאתם יכולים לעשות אם בא לכם להעביר את הבדידות.

תחשבו על מישהו שאוהב אתכם, ואתם יכולים לעשות את זה עם עיניים פקוחות או סגורות. ותשאלו את עצמכם איך אתם יודעים שהוא אוהב אתכם למרות שהוא לא נמצא פיזית לידכם?

שימו לב איך אתם מרגישים בגוף את האהבה שלו, וכשאתם נותנים לרגש החם הזה לנוע לכם בגוף אולי גם תקבלו תשובה לשאלה הבאמת חשובה.

חלק ממה אתם? משפחה? קהילה? טבע? הגשמה? אלוהים? זה לגמרי שלכם. אני קיבלתי תשובה, והיא הובילה לשנה הטובה בחיי.

אז אני מזמין אתכם ליצור שנה יוצאת דופן, ולשתף את כל מי שאתם רוצים שירגיש שייכות ואהבה, קוקואים יותר או פחות,
כי אם כולנו ביחד לאן תעלם הבדידות?

שנה טובה חברים!